תעודת הנישואין של חנה ומשה טופר :
חנה (גלבגיסר) טופר : אמא שלי נולדה במשמר הירדן, ישוב קטן בגליל העליון. בילדותה, עבדה בשדות הטבק וקטפה תותים. משמר- הירדן, הייתה קרובה לאגם החולה, אשר באותה תקופה היה אגם גדול, ושרצו בו יתושי הקדחת, יתושים אלה היו מקור למחלות וגרמו למותם של רבים. במושבה, לא היו מים זורמים, לסבא שלי הייתה פירדה אותה הוא היה רותם לעגלה ויורד לנהר הירדן, ממלא חביות במים וחוזר למושבה. מים אלה שימשו את המשפחה לשתיה ורחצה. בגלל המחלות עזבה המשפחה את הישוב ועברו להתגורר בגבעתיים, שם הפך לקצב וגידל עדר פרות, עזים וכבשים. אבא של אמא שלי היה "שליח" של תאודור הרצל (חוזה מדינת היהודים) בארץ ישראל. בגלל תפקיד חשוב זה, היה עליו לקבל אותו בהגעתו לארץ. אבא של אמא שלי, גר במשמר הירדן ולפני הגעתו של הרצל ליפו עשה את דרכו ברכיבה על חמור עד לקיבוץ צמח (כיום דגניה) שליד טבריה, ובהמשך, עלה על רכבת העמק ונסע עימה עד לחיפה. רכבת העמק היתה ידועה במהירותה האיטית והאגדות מספרות, כי בעליות, היו אנשים יורדים מהרכבת, קוטפים פרחים ועולים עליה חזרה. מחיפה רכב עד ליפו וקיבל את פניו של הרצל.
כילד קטן הלכתי לגן ילדים של ילדי העובדים, לכל חבר מפלגה היה פנקס אדום, ומי שלא היה ברשותו פנקס כזה לא היה יכול לקבל עבודה ולעבוד או לשלוח את ילדיו לגני ילדי העובדים".
מלחמת השחרור : "בתקופה שהאנגלים שלטו בארץ, הם שמרו עלהפרדה בין הערבים ליהודים, ועם פרוץ מלחמת השחרור נלחמנו נגד כל מדינות ערב. במלחמת השחרור גויסו כל הגברים שהיה כשירים .
אבי, משה שהיה נהג אוטובוס, היה מוביל את החיילים לקרבות באוטובוס שלו. במלחמת השחרור בעת הפגזה עצר אבי את האוטובוס והוא קרא לכולם לרדת ולתפוש מחסה רוב האנשים אכן ירדו אבל היו כמה אנשים שסרבו מחשש להפסיד את מחיר הכרטיס, לרוע המזל האוטובוס נפגע בפגיעה ישירה וחלקם נפגעו.
אבי היה ידוע באדיבותו נוסעים היו מבקשים ממנו להביא להם תרופה, הוא היה עוצר סמוך לבית המרקחת מוסר לרוקח את המרשם ובסיבוב הבא היה חוזר, לוקח את התרופות ומוסר אותם לאנשים".
בזמן המלחמה המצרים ניסו לכבוש את המדינה מדרום ומטוסים מצריים אף הפציצו את תל אביב. מול הבית שלנו היה בית יציקה בשם "סדן" ובו ייצרו פצצות, כאשר מטוסים הפציצו את "סדן" אני זוכר שברחנו ונכנסנו מתחת למיטה. אחרי ההפצצה מצאנו רסיסים של הפצצות על המיטה".
שפה : סבא חיים דובר עברית, הוריו דיברו גם עברית וגם אידיש, וסבא וסבתא שלו דיברו רק באידיש, שהיתה שפת היהודים בגולה. כילד לא רצה ללמוד אידיש אשר נראתה לו שפה מצחיקה והמתאימה לזקנים, לכן עד גיל 13 כמעט ולא דיבר עם סבא וסבתא שלו.
"אני זוכר שנולדו לסבא שלי 3 גדיים. אני ובן דודי ירדנו לתת להם לשתות ואחד הגדיים מת סבי שראה כמה אני עצוב אמר לי שהוא רק ישן כדי שלא אבכה".
החברים : "החברים בשכונה היו מאוד מגובשים ושחקו תמיד יחד. כשהייתי ילד שיחקנו בעיקר ברחוב. בכל שנה לפני ל"ג בעומר כל החברים היו אוספים יחד עצים למדורה. ליד מקום המדורה הינו מקימים צריף קטן וישנים בו מהלילה שלפני הקומזיץ כדי לדאוג שילדים ממדורות אחרות לא "סוחבים" לנו את העצים".
הדרך לבית ספרו הייתה מאוד קצרה ועברה דרך גבעת חול, כדי שלא ללכלך את הנעליים היה חולץ אותן לפני שהיה עולה על הגבעה וכך שמר עליהן נקיות. "אני זוכר שעל גג בית הספר הייתה עמדת מקלע, וחיילים הגנו על בית הספר שלנו".
"המלחמה הסתיימה כשגירשנו את הערבים וכבשנו את הערים הערביות והתחלנו בהקמת המדינה. מספר האנשים בארץ היה קטן וניצולים ממחנות השמדה בארופה עלו לארץ. בהתחלה לא היו להם בתים והם רוכזו במעברות וגרו באוהלים. משפחות תרמו חפצים ישנים לעולים החדשים שהיו חסרי כל. אני זוכר שהמשפחה שלנו אימצה 3 משפחות עולים. לאבא שלי הייתה עבודה קבועה, ואימא שלי עשתה בחצר ערוגות ושתלה ירקות את חלקם היינו אוכלים ואת חלקם אימי היתה מחלקת לשכנים."אבא שלי בנה לול תרנגולות בחצר וכך היו לנו גם ביצים טריות. אני זוכר שיום אחד אחותי נכנסה ללול ודרכה בטעות על אחד האפרוחים ומעכה אותו, היא הייתה עצובה מאוד, כדי לשמח אותה אבי לקח אפרוח אחר עטף אותו התחבושת ונותן לה אותו כדי שתחשוב שהוא חי".
תקופת הצנע : באותה תקופה לא היה מספיק אוכל, אפשר היה לקנות מצרכים בהקצבה. "הייתה לנו עז שנתנה מעט חלב והורי שהיו נדיבים נהגו לחלוק את שהיה להם עם השכנים. תקופה זו נקראה "תקופת הצנע". לאבי היה חבר בכפר אזר שהיה לו לול תרנגולות. מאחר והיה צנע, אבי היה לוקח קצת תרנגולות וביצים, מושיב אותי על הארגז כדי שהמפקחים של משרד התעשייה לא יראו וכך היינו נוסעים עד הבית.
אירוע נוסף שאני זוכר הוא שבשנת 1950 ירד שלג בתל אביב אני חושב שזו הפעם היחידה שדבר כזה קרה פה בארץ.
מכיון שלאבי לא היה כסף רב בניתי איתו קורקינט שהיה עשויי ממיסבים של מכונית ומחתיכות עץ ולמרות שהיה פשוט הוא נסע נפלא".
תנועת הנוער : "כבר בכיתה ד'-ה' הלכנו לתנועת הנוער העובד והלומד, היינו הולכים פעמיים בשבוע, עושים פעולות, שרים והמדריך היה מספר לנו דברים חדשים בכל פעם. אחרי הפעולות היינו יוצאים לטייל רוקדים ומשחקים משחקי חברה, למשל המשחק שני דגלים שמשחקים אותו גם היום.
בימי שבת היינו הולכים כל הכיתה לירקון הנחל לא היה מזוהם ואפשר היה לשחות ולשוט בו ולדוג בו דגים היינו עושים שם אומגה מגדת הנחל אל תוך המים. בחופשים היינו יוצאים למחנות בקיבוצים היינו עוזרים בקטיף ויוצאים למסעות וטיולים רגליים ברחבי הארץ.
בשנת 1956 נסענו לטיול של בית הספר לקיבוץ יד מרדכי, בדרך המורה הראתה לנו בתים הניבנים לאורך החוף, זו היתה תחילת בנייתה של העיר אשדוד".
התיכון : "בתיכון למדתי מכונאות רכב בבית ספר מקצועי בשם מקס פיין, חשבתי ללכת ללמוד בבית הספר למכונאות חקלאית אבל לאבי לא היה מספיק כסף ולכן ויתרתי.בתום הלימודים הלכתי לעבוד כמכונאי אוטובוסים, ולאחר מכן הלכתי לצבא".
שירות צבאי : "בצבא הייתי בנח"ל (נוער חלוצי לוחם), הלכתי לקיבוץ פלמחים והייתי שם בשנה הראשונה, בשנה זו קיבלנו הוראה ועלינו לשמור על הר הצופים אשר היה שטח ישראלי בתוך שטח בשליטה ירדנית ומכיון שאסור היה לחיילים להיות שם התחפשנו לשוטרים.
"בשנת 1963 השתחררתי מהצבא, עזבתי את הקיבוץ והלכתי לעבוד כנהג משאית בהקמת נמל אשדוד".
חתונה : סבא חיים וסבתא לאה נישאו בשנת 1965 וגרו בבני ברק ולאחר תקופה קצרה עברו לגור בגבעת שמואל, שם, בשנת 1966, נולד אבי שמר ובשנת 1971 נולדה דודתי קרן.
בשנת 1973 עברו משפחת טופר לראשון לציון, ושם הם גרים עד היום. "כששמר היה בן חצי שנה פרצה מלחמת ששת הימים, אני כצנחן נשלחתי עם כל היחידה שלי להלחם ולכבוש את ירושלים, על יד מעבר מנדלבאום נפלו לידי שני פגזים. ספגתי 33 ריסים וכדור ברגל. הרבה שנים אחר כך במפגש לוחמים נודע לי כי את הכדור ברגל נפלט מרובהו של חייל פצוע שאותו סחבתי על גבי. למרות פציעתי המשכתי לשרת במילואים כמו כולם ואני גאה בכך.
קניתי משאית ועבדתי בקו בר לב זהו קו המוצבים אשר שמרו על תעלת סואץ, לאחר מכן עברתי לעבוד במשאבות בטון ועסקתי בתחום הבניה.
בחגים ומועדים נהגה כל המשפחה להתכנס בבית של הוריי,לדבר לאכול ולהחליף חוויות. ההורים שלי תמיד חינכו אותנו שהמדינה היא לפני הכל ,וצריכים לתת הכל למען המולדת".
סבא חיים בשנת 2010
כיום סבא חיים בן שישים ושש. הוא גר עם סבתא לאה בראשון לציון באותו בית אליו עברו לפני 37 שנה.
לסבא וסבתא 5 נכדים:
- עומר (אני) בת 12
- עפרי, אחותי האמצעית בת 8.5
- בר אחי הקטן בן 5.5
- עדן בן דודתי בן 8.5
- ויולי בת דודתי בת השנתיים
אהבתו של סבא חיים לארץ ישראל גדולה. הוא מנסה להעביר את אהבתו גם אלינו, נכדיו, בטיולים וסיורים אותם אנו עורכים בארץ בג'יפ שלו ובאמצעות סיפורים אותם הוא מספר לנו.
לסבא חיים ידע רחב בנושאים שונים כמו גאוגרפיה, תנ"ך, ארכאולוגיה, צמחיה ובעלי חיים והוא תמיד משלב בסיפוריו את המידע והופך אותם למעניינים.
לסבא חברה העוסקת בתחום הבנייה.
כשסבתא לאה היתה צעירה, היתה גננת. כיום, היא ציירת ואמנית, מלמדת אמנות ומלמדת סטודנטים אשר רוצים ללכת ללמוד באוניברסיטה את מקצועות האמנות והעיצוב.